יעקב סמסונוב



האח החמישי יעקב היה בן אחת עשרה כשעלה מרוסיה עם משפחתו. מכיוון שהיה עדיין רווק כשנפטר אביו נשאר לגור עם אמו בבית שבנה אביו ברח' הגיבורים, סמוך לחאן. גם משנישא, הביא את רעייתו לגור שם ולאחר מות האם היה זה ביתו. יעקב שימש כמוכתר חדרה שנים רבות, וזכה לכבוד ואמון מצד השלטונות הטורקיים וערביי הסביבה. הם היו באים לשאול בעצתו, וכשהיה ריב בין החמולות, לא הלכו אל הקאדי אלא באו אליו שישפוט ביניהם. גם בני מושבות אחרות נהנו מעזרתו הודות לקשריו אלו. בהשפעתו הסכימו ערביי וואדי חוורת (עמק חפר) למכור ליהושע חנקין את אדמתם עבור הקרן הקיימת. הוא סייע בגאולת אדמת כרכור ואדמת זתה (מקום משכנה של שכונת בית אליעזר כיום).

מפי ביתו פנינה:

את ההערכה והכבוד שרכשו לאבא ערביי האזור ניתן היה לראות בחתונתו. אמי, רחל רבינוביץ, הגיעה לחתונתה מיפו, כשהיא מוסעת בדליז'נס (כרכרה) מלווה בשתי שושבינות, הגב' חנקין והגב' בוטקובסקי. בדרכם לחדרה חכו להם שלושים פרשים ערביים בכפר קאקון כדי ללוות את הכלה עד חדרה. בדרך הם החלו לערוך פנטזיה ולירות באוויר כמנהג הערבים. הם התחרו ביניהם בדהירה ואחד הסוסים פגע בעץ אקליפטוס, וכתוצאה מכך נהרגו הסוס ורוכבו. מיד נערכה סולחה על מנת למנוע נקמת דם. לערביי הכפרים נערכה קבלת פנים מיוחדת במשך שבוע ימים. לאורך רח' חנקין עד לביתנו היו פרושות מחצלות קש ועליהם שפכו דודים עם אורז ובשר מבושל.

גם כשנולד אחי אריה אחרי שלוש בנות חגגו הערבים בלהט. סוף סוף הוסר מאבי הכינוי "אבו אל בנאת" (אבי הבנות) ומעתה הוא נקרא "אבו נימר" (אביו של אריה). ברית המילה נערכה ברוב פאר והדר. העוגות הובאו מחיפה במחיר חמש לירות העוגה. הערבים הביאו הונקוט ליולדת (מתנה ליולדת) עופות, ביצים, ירקות ופירות מן הכפרים. הם עמדו על השולחנות ורקדו.

אמי הייתה בת יחידה להוריה בין שלושת אחיה, יפיפייה מפונקת שעלתה גם היא מרוסיה כילדה. אבי ראה אותה לראשונה ביפו באחד הנשפים. היו לה זוג צמות עד הברכיים. כאשר אמי הייתה עוברת ברחובות יפו היו הערבים עומדים על רגליהם ואומרים: הנה בנט אללה (בת אלוהים) עוברת. אבא החל לחזר אחריה, אך היה קשה לאמי להחליט להתחתן אתו ולעבור לגור בחדרה מוכת הקדחת. אך אבא היה עקשן ולא הניח לה ולא ויתר עד שהסכימה להנשא לו. על אמי המפונקת היה ללמוד מהר מאד את תפקיד אשת איש ציבור. החיים בבית אחד עם החותנת לא היו קלים לה. סבתא מלכה התקשתה להשלים עם העובדה, שמעתה בנה האהוב אינו רק שלה.

ואמא למדה מהר. אינני זוכרת כמעט שעת ארוחה ללא אורחים. לפחות עשרים איש היו סביב השולחן. הבית היה פתוח לכל המשפחה, ידידים, מכרים וסתם עוברי אורח. מאחר ואמצעי התחבורה בימים ההם היו רכיבה על סוסים וחמורים, או בדליז'נסים, הדרך ליפו או חיפה התארכה שעות ארוכות, כך שחדרה הייתה מקום טוב באמצע לעצור בו לחנייה.

פנינה, שולמית וחברים בחצר הבית
פנינה, שולמית וחברים בחצר הבית


מכיוון שאבא שימש כמתווך גם בין המושבה לשלטון הבריטי, אחרי ימיו כמוכתר בימי הטורקים, ביתנו המשיך להיות תמיד מלא אורחים. אנשי השלטון הטורקי ואחר כך אנשי השלטון הבריטי התארחו בביתנו. אבא אהב לארח, וידע להנעים לאורחיו את שהותם אצלו. דבר זה הביא לכך שאמי הייתה עסוקה תמיד בבישול. והתנאים של עקרת הבית לא היו דומים לאלה של היום. את התנור הסיקו בעצים ובו אפו את הלחם. הבישול נעשה על פחמים בכיריים מיוחדות. ברזים לא היו בבית עד שנת 1925, ואת המים הביאו בחבית מן הבאר המרכזית של חדרה על עגלות. לא פעם מצאו בהם צפרדעים. את המים הרתיחו בדוד נחושת גדול בחוץ, ונשאו אותם פנימה אל הבית בדליים.

הסבא אריה לייב בנה את ביתו כך שיתאים למשפחה גדולה. בין הסלון, שאורכו היה שמונה מטרים ורוחבו ששה מטרים, לחדר האוכל הייתה מחיצת עץ שניתנת הייתה להסרה בשעת הצורך. לאחר הסרת המחיצה היה מתקבל חדר באורך שניים עשר מטרים. במרכז הסלון נישאה מנורת לוקס אשר הייתה אחד ההשגים המרשימים במושבה. אורו של הלוקס היה בהיר ורך, ובדולקו השמיע רחש קל. יתר האור בבית בקע ממנורות נפט או אפילו נרות. האחים קרול ,אמני צביעה מיפו, צבעו את ביתנו. על קירות הסלון ציירו עמודים עם פיתוחים, ממש כמראה ארמון. למראה הדור זה תרמו גם הרהיטים עם פיתוחי הנחושת אותם הביא הדוד יצחק בשובו מפריז לגור איתנו.

בית סמסונוב מספר שנים לפני הריסתו
בית סמסונוב מספר שנים לפני הריסתו


ואכן בחגים היו באים כל הדודים ובני ביתם לביתנו לחוג את החג עם אמם, הסבתא מלכה. היה עליז ונעים בחברת המשפחה המורחבת. הקשר נשמר גם אחר מות סבתא ב 1925 בגיל שבעים ותשע, אך במידה פחותה. בביתנו היו נערכים ארועי תרבות, חתונות ונשפים. רבים מן הנשפים נערכו למען מגביות שונות. את הנשפים ערכו לצלילי הגרמפון הראשון בחדרה, אותו הביא הדוד יצחק מפריז. אני זוכרת כיצד התגנבנו פיפי בת דודי ואני, בהיותנו ילדות קטנות, לחזות במבוגרים הרוקדים את ריקודי התקופה: הלנסיה, הוולס והפולקה מזורקה. אמי והדודה רשל (אשת האח יצחק) היו מתחרות על תואר הרקדנית הטובה ביותר ברקוד הוולס. היו שחשבו שאמי רוקדת יפה יותר והיו שחשבו שהדודה רשל היטיבה לרקוד.

תקופת הילדות היפה ביותר שלי הייתה כשדוד יצחק ומשפחתו גרו אתנו בבית הגדול שבנה סבא אריה לייב. הדוד יצחק היה צעיר מאבי בשנתיים והם היו חברים טובים ואהבו מאד זה את זה. כשהוא חזר מלימודי הווטרינריה בצרפת, הוא שב לגור בחדרה עם אשתו רשל והבת הקטנה שנולדה בצרפת, פיפי. גם לאחר שחזר משרותו בדמשק בזמן השלטון הטורקי, שב להתגורר אתנו בחדרה.

כך שילדי שני האחים גדלו יחד שנים מספר, והשמחה הייתה רבה. בני הדודים פיפי ולולו, אופירה אחותי ואנוכי שחקנו תמיד יחד, אפילו במשחק חתן וכלה. לולו היה החתן ואופירה הכלה. פיפי ואני היינו השושבינות. פיפי ידעה לספר סיפורים יפים. בהיותה גדולה ממני היא ידעה לקרוא לפני והייתה מרתקת אותי אליה בסיפוריה. היא פחדה לישון לבד, לכן ישנו יחד ובכל לילה היא העשירה אותי בסיפור חדש. נדמה לי שאני שאבתי מסיפורי פיפי, בשעה שהייתי מאכילה את נכדותי ומספרת להם סיפורים כדי לשכנען לסיים את כל הארוחה.

לאחר כניסת האנגלים לארץ, כשפסק אבא לשרת כמוכתר, הציע לו אחיו יצחק לפתוח מחלבה בחצר. הוא ייבא מכונות להפרדת החלב משבדיה, וקנה פרות ערביות. זו הייתה המחלבה הראשונה בארץ. בשרותי המחלבה השתמשו גם בעלי רפתות אחרים, ערבים ויהודים כאחד. היה אפילו ערבי אחד שהיה מגיע משכם עם החלב, רכוב על חמורו. את מוצרי המחלבה היו מסיעים ברכבת לירושלים, יפו וחיפה.

אבי נפטר משטף דם במוח בהיותו בן חמישים. הוא שכב משותק מספר חודשים, כשהטיפול, שידעו להציע אז, היה שימוש בעלוקות. בכל בוקר היה מביא ערבי עלוקות שהונחו על גוף אבי, כדי שיינקו את הדם ויביאו על ידי כך להורדת לחץ הדם. אמי נשארה אלמנה צעירה עם משק גדול, בו הייתה צריכה לטפל, בלי כל מושג כיצד עושים זאת. דוד אהרון עזר לה בעצה והדרכה. וכאילו אסון אחד לא הספיק לה, בחלוף שנתיים אבדנו את אחותנו היקרה, שולמית , בהיותה בת שש עשרה בלבד. היא הייתה צעירה מקסימה באישיותה ובחכמתה והשאירה לנו רק כתבים למזכרת. למרות שחייה של אמי לא היו קלים והיא ידעה הרבה כאב במהלכם, חכמת החיים שלה עזרה לה ללכת קדימה ולדאוג לבני ביתה (אחי הצעיר אריה היה רק בן שמונה כשהתייתם מאביו). אמי נפטרה בשיבה טובה בגיל המופלג תשעים ושבע.



לעץ המשפחה של יעקב

חזור: אהרון סמסונוב הבא: יצחק סמסונוב