ימים ראשונים בחדרה וימים מאוחרים יותר

המראה, שנגלה לעיני המגיעים מיפו אחרי נסיעה מייגעת בעגלה רתומה לצמד סוסים, היה רחוק מלעודד. החאן,שקלט את המשפחות הראשונות שהגיעו לחדרה, ושהפך להיות ביתם במשך שש שנים, היה מבנה מוזנח להחריד. קודם לבואם שכנו בו האריסים הערבים שעבדו את שטחי האדמה טרם נמכרה לחנקין. אמנם ראשי האגודות שתווכו במכירת האדמות למתיישבים, דאגו לשלוח קבוצה של פועלים להכשיר את החאן למגורים זמניים, אך ראשוני המתנחלים הגיעו בטרם הושלמו השיפוצים. קבלת פנים כזאת בודאי לא הייתה קלה להם.

הרי רגילים היו לרמת חיים מפנקת בארץ מוצאם. החלונות והדלתות היו שבורים והחצר הפנימית הייתה מלאה ערמות אשפה ורפש. על תנאים סניטריים בכלל לא היה על מה לדבר.

קדמו למשפחות הראשונים מספר צעירים, שהגיעו לחדרה כבר בחורף אותה שנה. הם שפצו לעצמם מספר חדרים בחאן והחלו בפעולות זריעה ונטיעת כרם.זה היה מעשה ההתערות הראשון בקרקע המושבה.

ומהו אותו החאן שהיה גדול דיו לשכן את משפחות הראשונים, מייסדי חדרה!?

מבנה החאן היה במקור בית חווה חקלאית שנבנה בשנות השבעים של המאה ה-19. הוא נכלל בעסקה בה נרכשו30,000 הדונם של אדמות חדרה מבעליה האפנדי הלבנוני סלים חורי.

החאן שמידותיו בפועל היו 60 מטר על 40 , נבנה מאבני כורכר מסותתות שנלקחו מחורבות קיסריה העתיקה. 26 חדריו הבלתי מרוצפים הקיפו חצר גדולה. חלונות החדרים פנו אל החצר והחלונות המסורגים פנו כלפי חוץ. לחצר היו שני שערי עץ מערבי ומזרחי שהיו ננעלים לעת ערב או בשעת סכנה.חדרי המגורים חולקו לפי ארבע אגודות חובבי ציון שיסדו את חדרה. כל משפחה קבלה חדר, וארגזים שמשו להם כרהיטים.


החאן בראשית המאה ה - 20
הח'אן בראשית המאה ה - 20


העובדה שהשלטונות הטורקיים לא העניקו רשיונות לבניית בתים (רוכסה) במשך חמש שנים ,לא עצרה את התפתחות החיים בחדרה. החלה התארגנות לחיי מושבה ממוסדים , עם ניהול מרכזי של ועד מושבה והעומד בראשה.לצורך כך הוקצו בחאן חדרים למטרות ציבוריות ולמגורי בעלי תפקידים במושבה. החאן המשיך לשמש לצרכי ציבור גם כשהחלה הבניה במושבה ומשפחות הראשונים עברו לביתם. הוא המשיך לאכלס את דירת השוחט, בית הבד, מחסנים, בית מרקחת ומלון. וחזרה אל החיים בתוך החאן.

מים לא ספקה חצר החאן והיה לשאת אותם בפחים על גבי חמורים מן הבאר, שהייתה מצויה מתחת לגבעת החאן. והיו גם הפתעות לא נעימות...קרה מקרה שהבאים לשאוב ממי הבאר חשו בריח רע העולה מן הבאר. ההשערה המתבקשת הייתה, שכנראה פגר חיה מוטל במים.קשרו את נחמן לובין , הנער הצנום , לחבל ושלשלוהו מטה .הוא פנה את הפגר, ולאחר כמה שעות חודשה השאיבה.

מי הבאר היו באיכות ירודה , שרצו בהם עלוקות והיה לסננם לפני השימוש. על כך העידה הנערה חיה מאירסון, שלאפה חדרה עלוקה, לאחר ששתתה מי באר שלא סוננו.העלוקה שהתה באפה מספר ימים בטרם נשלפה החוצה.

בימים הראשונים לא היה תנור לאפיית לחם, והיה צורך לנסוע עד זכרון יעקב כדי לאפותו. לאחר מכן הותקן תנור שיתופי מחוץ לחומת החאן אותו היו מסיקים בעצים שאנשים קוששו,בענפים יבשים שלוקטו בכרמי הענבים או בגבעולי דורה יבשים. התנור היה גדול ומרווח ויכול היה להכיל 120 – 100 ככרות. 6-5 משפחות היו מכניסות את הכיכרות לתנור המוסק לפי התור, ואת הכיכרות של כל משפחה היו מסמנים בסימן היכר כדי שלא יתבלבלו.לא פעם פרצו מריבות סביב השימוש בתנור. היו שהתלוננו כי האחר לא מביא מספיק חומר הסקה לתנור, או שמישהו פתח את דלת התנור בטרם עת וגרם לקלקול הלחם . אך אם קרה ואזל מלאי הקמח בתקופת הגשמים והדרכים המוצפות לא אפשרו חידוש האספקה, היו המתיישבים באים זה לעזרת זה.

החיים בתוך החאן לא היו קלים, הם התארכו שש שנים עד קבלת התרי בניה והשלמת בנית הבתים , אך כל זאת כאין וכאפס לעומת הצרות והקשיים שחוו על בשרם תושבי המושבה המתהווה.

הצרה הנוראה מכל הייתה הקדחת שפרצה כבר בקיץ הראשון להתיישבות בחדרה. במשך עשרים שנה היא גרמה למותם של 214 איש מתוך 540 התושבים.היא הייתה פורצת עם בא הקיץ, לאחר שבמשך החורף התמלאו הביצות במים. היו מקרים שמשפחה שלמה נכחדה מן הקדחת במשך מספר שנים, או שנותר ילד אחד מכל המשפחה, ואז הגיע קרוב משפחה מרוסיה לאספו.

גם על משפחת סמסונוב לא פסחה הקדחת. האח נחום שכל שלושה מילדיו (יתכן ורק שניים. אין תיעוד) ונותרה רק הבת רוחמה. האח אהרון אבד את אשתו הראשונה, אסתר לבית לובין, כשהבן אריה היה צעיר לימים.

רופא לא היה בחדרה בשנים הראשונות ונפגעי הקדחת היו מובלים לזיכרון יעקב שם היה קיים בית חולים בניהולו של ד"ר יפה. קרה והחולה נפטר בדרך ונקבר בזיכרון. אפילו עד יפו היו מגיעים עם החולים. בימים שעוד גרו בחאן הייתה הסבתא מלכה מסייעת בטיפול בחולים, סועדת אותם ומקילה את סבלם. הפועלים שהיו עובדים בייבוש הביצות היו באים לאכול אצלה. מרחוק היו קוראים אליה: "מלכה תני לנו מהר לאכול ,לפני שתתקוף אותנו הקדחת".

ולהגיע בדחיפות לזיכרון לא היה קל. הדרכים היו בלתי סלולות וקשות למעבר במיוחד בימות החורף, כשהאדמה הפכה בוצית או כוסתה במי גשמים, וגשרים אין.את הדרך היה לעבור על חמורים ועגלות רתומות לסוסים דבר שהאריך את משך השהות בדרכים.

ריחוקה של חדרה ממקורות אספקה היווה קושי נוסף שעמד בפני המתיישבים החדשים. חדרה נמצאה מרחק שתיים עשרה שעות רכיבה מיפו, ושמונה שעות רכיבה מחיפה. את צרכי המזון, חומרי בנין ואפילו חומרי הסקה היו מביאים בעקר מחיפה. חלק מהסחורות היו מגיעות דרך הים, אך היה לחצות את הביצה שחצצה בין חדרה לחוף כדי לאסוף אותן. בין חדרה לזכרון מצוי היה יער צ’רקסי ששביליו צרים ומפותלים . המעבר דרכו בשעות הלילה במיוחד בחורף לא היה מומלץ, וזאת מעוד סיבה...

על קשיי העבירות בדרכים הבלתי סלולות נוספה צרה אחרת. סכנה ערבה ליהודים בדרכים מהתנכלות של ערבים ובדווים שגרו מסביב לאדמות חדרה. לא פעם הותקפו הרוכבים בדרכים , אך הם ידעו להאבק במתקיפים, שיותר מאשר שנאו את המתיישבים החדשים, חמדו הם את רכושם . היו כפרים עוינים במיוחד שהיחסים עמם היו מתוחים. גנבים גדולים היו מביניהם. באישון לילה היו מתגנבים אל חצרות הבתים ומסתלקים עם סוסים שהיו כה חיוניים בעבודה ובניידות. האח אהרון מספר על ביקורו אצל השייך בכפר קאקון , כדי שזה יביא להחזרת סוסה אצילה שנגנבה משומר ערבי, כאשר שהה בבית אחד התושבים בחדרה (ביקור שהביא בסופו של דבר להחזרתה של הסוסה). לעומת זאת מספר האח אהרון על מערכת יחסים שמושתתת על אמון עם שייח מן הכפר ענבתה, כאשר השייח הלווה סכום כסף לאברהם פיינברג. גם אל האח יעקב רכשו ערביי האזור כבוד רב, וכששרת כמוכתר של חדרה היו באים להתייעץ אתו בעניינם וכדי שישפוט במחלוקות בינם לבין עצמם. (תפקיד המוכתר היה לשמש איש הקשר בין הישוב היהודי באזור לבין השלטונות הטורקיים ששלטו בארץ). במושבה היו מצויים ערבים שעבדו כשומרים וכפועלים אצל האיכרים , אך מבין הבדווים היו רבים שחכו לנקמה ביהודים ולהזדמנות לשדוד את חדרה. שיא התסיסה היה במאורעות 1921 . המון רב של פרשים ורגלים התנפלו על הבתים בקו הראשון ביריות ובצעקות פרא. מכיוון שההתנפלות הייתה צפויה בעקבות הפרעות ביפו, היה מספיק זמן לתכנן את הגנת התושבים. הם רוכזו בבית שניארסון ועל אנשי ההגנה המקומיים הוטל לשמור על הנקודה הזאת. למזלם של החדרתים הם זכו להגנה מצד האנגלים (ימי המנדט) שהפציצו את הפורעים מן האוויר, חלקם אפילו לא הספיק לחדור למושבה.בין חמשת הבתים שנשדדו ונשרפו (בחלקם)היה גם ביתו של האח נחום. מעילו נמצא מוטל בצד גופתו של ערבי הרוג. משפחתה של רחל,אשת האח יעקב, נאלצה לעבור לגור בביתו לאחר שדירתה נשרפה באש הפורעים.

עם חלוף השנים למדו המתיישבים להתמודד עם קשיי המקום ולהתגבר עליהם. הם בנו בתים ,חפרו באר מים בתוך המושבה(ב-1898 ) השיגו רופא קבוע והביאו את החקלאות המקומית לרמה מרשימה. הם השכילו להביא מבחוץ כלים ומכונות עבודה מודרניים שעזרו להם לשפר את הביצועים והתוצרת. הם אפילו עסקו בייצוא אבטיחים לקראת סוף העשור השני להתיישבותם.

אך פגע אחד דבק במושבה והם לא יכלו לו למעלה מעשרים שנה: הקדחת.

כינין הייתה התרופה שניתנה גם כאמצעי למניעת המחלה וגם להתמודדות איתה.שעור התמותה הגבוה בקרב המתיישבים מעיד על כך ,שלא היה בכוחה להושיע.

ניסיון ההתמודדות הראשון עם הקדחת היה באמצעות נטיעת עצי אקליפטוס בצדי הרחובות במושבה, כדי להבריא את אוויר המקום, זאת ביוזמת "חובבי ציון".אז עדיין לא התגלה מה גורם לקדחת, אך הבינו, שהיא קשורה בביצות. ב-1895, בסיוע הברון רוטשילד, נטעו אקליפטוסים מסביב לביצות ובתוכן בניסיון ליבשן ,אך הן שבו והתמלאו. המיתוס בדבר היכולת של האקליפטוס ליבש את מי הביצות התנפץ. לחוקרי הבוטניקה יש כיום הסבר לכך שאין האקליפטוס מתאים למשימת יבוש ביצות.

הפתרון היעיל לייבוש הביצות היה לשפר את ניקוז המים. אמנם כבר בשנה השלישית להתיישבות נעשה ניסיון ליבש את ביצת רושראשי על ידי חפירת תעלה שתנקז את המים דרך נחל חדרה אל הים. הפעולה לא שנתה את תמונת המצב, כיון שהתעלה נסתמה ע ל ידי סחף. הרעיון היה נכון אך נדרשה פעולה בסדר גודל הרבה יותר גדול כדי להצליח. את הפעולה יזם חנקין, מאחר שהייתה לו אחריות בפני רוכשי האדמה, אותה קנו ממנו. ב- 1896 , אחרי שתדלנות ארוכה של הד"ר יפה אצל הברון רוטשילד נאות הוא לממן חפירת תעלות רחבות ועמוקות. נחפרה תעלה באורך שבע מאות מטר וברוחב שלושה מטר. אפילו הובאו מכונות חרישה לחרוש את ביצת רושראשי. הקדחת הפילה גם רבים ממאות הפועלים השחורים שהובאו לצורך פעולת הייבוש. פעולת ייבוש הביצות נעצרה מספר פעמים לאורך שנות הייבוש בשל בעיות תקציביות, ובכל פעם פנו שוב אל הנדיב, כדי שיקצה סכום כסף נוסף. יש לציין שעם כל הכבוד לנדבנותו של רוטשילד , האסיפה הכללית של חדרה העבירה לבעלותו את אדמת הביצות, עליהן נטע יער חדרה.

ב-1896 דרש שליח חובבי ציון לפנות את המושבה ולהתיישב בקיסריה עד סיום פעולות הייבוש. התכנית לאפשר רק לאיכרים לשהות בחדרה בשעות היום לא יצאה אל הפועל.(הברון אפילו נידב דיליז'נס להסיעם בכל בוקר לחדרה). גם ד”ר יפה המליץ קודם לכן לעזוב זמנית את חדרה, אך דבריו עוררו זעזוע בקרב יושביה.

ב-1898 החליטה האספה הכללית של בני חדרה להעביר את המשפחות להתגורר ליד שפת הים בצריפים שיבנו לצורך כך, ולהציב משמרות ברוטציה בתוך המושבה ,כדי שלא יבזזו אותה. התכנית יצאה אמנם אל הפועל, אך לא הועילה. הקדחת הגיעה גם לשפת הים.

ב-1900 העמיד ד"ר יפה, שהיה מעורב כל השנים בהטבת תנאי המחיה של המתיישבים, אולטימטום בפני אספת המתיישבים לפיו עליהם לפנות את חדרה באופן מלא למשך שנה שנתיים עד גמר יבוש הביצות , או שתופסק פעולת הייבוש. זאת מכיוון שהקדחת המשיכה להכות בתושבים ללא רחם ואיימה להכחיד את כל יושבי המושבה. . נעשו הכנות להעביר את המשפחות למקום מוחכר במקום אחר בארץ,אך התכנית גוועה בטרם מומשה. חדרה לא ננטשה מעולם באופן מאורגן ומלא. אמנם בעונת הקיץ , כשהמגפה הייתה חמורה יותר, היו שעוברים לזיכרון או יפו עד עונת הגשמים הבאה , אך הפעילות החקלאית לא נעצרה מעולם. בשנת 1901 כשמחקרים הצביעו על כך, שיתושת האנופוליס היא הגורמת בעקיצתה למלריה, התקינו רשתות על פתחי החלונות.

דור מייסדי חדרה ראוי לכל ההערכה על פעלם.רבים מהם היו יראי שמים ודקדקו בקיום המצוות גדולה כקטנה על אף התנאים הפיזיים בהם חיו. וההערכה רק גוברת כשלוקחים בחשבון את גילם של חלק גדול מן המתיישבים.

סבא אריה לייב היה כבן חמישים ושתיים כשהגיע לחדרה. הרבה אמונה , אהבה והחלטיות נדרשו כדי לעשות צעד כה נועז. אבל הוא לא היה שונה ממשפחות ויחידים אחרים שהתיישבו בחדרה. הם דבקו במקום בעקשנות ובמסירות, וככל שהיבול והתנובה השתבחו עם השנים, כן הלכה זיקתם למקום וגדלה.

לסבא הייתה הזדמנות לנטוש הכל מאחוריו ולשוב לרוסיה. גיסו, לוביאנוף, כששמע אודות סכנת החיים בה נמצאת המשפחה, שלח לו כסף על מנת שישכח מהחלום הישראלי ויחזור עם משפחתו לגומל. סבא לא רצה לשמוע על כך, והחזיר לו את הכסף.

... ובזכות עקשנותו , אנחנו כאן.


החאן כיום
החאן כיום


חזור: משפחת סמסונוב עולה עליה הבא: אריה לייב סמסונוב