משפחת סמסונוב "עושה עליה"

את הסיבה להיותנו, הסמסונובים, כאן בישראל, יש לתלות בפרעות שפרעו ביהודים ברחבי רוסיה בשנים 82-1881 . מצבם הכלכלי של אחוז לא מבוטל מן היהודים שם היה מצוין. הם התפרנסו ממסחר, מתעשייה ומחקלאות, אך היחס העוין אליהם עורר חוסר בטחון וחוסר יציבות.החשש לשלומם גרם להם לוותר על סיר הבשר ולבחור בחיים חדשים ומאתגרים בארץ ישראל. הכמיהה לחיים אחרים קרוב לאדמת הארץ הביאה להקמתה של תנועת בילו ואחריה תנועת חובבי ציון. האגודות שהרכיבו את התנועה שלחו צירים לארץ ישראל, כדי לבחון את החיים החדשים המתהווים בה, וכדי לרכוש נחלה עבור אותם יהודים שהחליטו לעלות ארצה.

גם הסבא שלנו, אריה לייב סמסונוב, חי חיים נוחים בגומל שברוסיה הלבנה. הוא עבד כמנהל העסקים אצל גיסו ,יעקב ליביאנוף, שהיה בעל בתי חרושת לנייר ואחד מעשירי העיר. אך קולה הקורא של תנועת חובבי ציון סחף גם אותו וגמלה בלבו ההחלטה לעזוב הכל מאחור ולהיות שותף בבניית הארץ.

את אדמות חדרה,30,000 אלף דונם, רכש יהושע חנקין עבור צירי האגודות מערבי נוצרי בשם סלים חורי. הוא נעזר בטיומקין, יושב הראש של הועד הפועל של חובבי ציון, שישב ביפו. הועד שלח איכרים ותיקים יותר בארץ (מראשון לציון למשל) לחקור את טיבה של האדמה שנרכשה.

ואדמת חדרה כה התלה בבאים להתרשם ממנה...הללו שבו מהביקור נפעמים מהמראות: חוף הים על המפרצים הטבעיים שלו עוררו תקווה להקמת נמל עברי, האדמה הייתה משובחה והעמקים היו עטופי דשא.

אך מעובדה אחת בולטת בשטח התעלמו המתלהבים. בקרקע היו פזורות ביצות רבות , אחדות גדולות במיוחד.גם שמו של המקום,"אחצירה"(הירוקה) לא האיר אצלם נורית אדומה. היו רבים שקשרו בין הירק והמים שמסביב לבין הקדחת הירוקה. ערבים מקורבים ויהודים ותיקים התריעו ונסו להניאם מהתערות באדמה כה בעייתית. אך המתלהבים היו בטוחים שימצאו פתרון, בהיותם משכילים יותר מהאוכלוסיה הערבית שבאזור.

כמו רבים מהעולים, גם סבנו אריה לייב רכש את אדמתו בחדרה מצירי האגודה בעודו ברוסיה, כשהפרט המרתיע אודות הביצות נשמט מתיאור המקום.הם חשבו שמגיעים הם אל אזור משופע באגמים.

אניות שיצאו מאודסה החלו להוביל יהודים רבים אל נמל יפו, יהודים שעמדו לפתוח פרק חדש בחייהם ולא תארו לעצמם לתוך איזו מציאות הם עומדים לנחות.

סבא אריה לייב היה מחושב דיו כדי לא לחסל את ענייניו מיד, ולהעמיס את כל משפחתו על אוניה אחת . את העלייה בצע בשלושה שלבים.ראשון נשלח נחום הבכור כראש חלוץ לארגן את קליטתה של המשפחה בחדרה. אחרי מספר חודשים הקביל נחום את פני אחיו זלמן ואהרון וגיסתו רבקה (אשת נחום),כשעגנו בנמל יפו. הוא שכר עבורם דירה בנוה שלום שביפו, באופן זמני, עד לבואם של ההורים והאחים הצעירים,יעקב ויצחק.

אלא שבינתיים שוב נאסרה עליית יהודים לארץ על ידי השלטונות הטורקים בלחץ תושבי ירושלים הערביים. (שוב, כיון שרק כשלוש שנים קודם לכן בוטל איסור עותומאני קודם על עלית יהודים לא"י בלחץ הקונסולים של ארה"ב, צרפת ובריטניה).

וכך נתקעו עולים בנמל יפו בלי יכולת לרדת אל החוף. באותם ימים השיטה הבדוקה כדי להתגבר על אסורים הייתה תשלום בקשיש (מעין שוחד). וכך תשלום בקשיש לרשויות המתאימות אפשר לעזוב את האונייה וסוף סוף לדרוך על אדמת הארץ, חרף האיסור.

גם סבא אריה, סבתא מלכה והילדים יעקב ויצחק חכו על האונייה ביפו, עד שנחום בכורם ישלם את הבקשיש. ....אך הוא בושש להגיע. והמעשה שהיה, כך היה:

נחום התכונן מבעוד מועד לאיחוד המשפחה. הוא קנה עגלה וזוג סוסים, וחכה בחדרה להודעה על הגעתה הצפויה של האונייה שנשאה את משפחתו. משהגיעה ההודעה, הוא יצא עם ערב ליפו נוהג בסוסים בעצמו. לרע מזלו הוא טעה בדרך, הסתובב כל הלילה, נסע פעם מזרחה ופעם מערבה, וכשהעיר היום ראה שלא הרחיק לנסוע . וכך כשהגיע ליפו לפנות ערב ביום שלמחרת, הפליגה כבר האונייה לפורט סעיד ועליה משפחתו המאוכזבת. רק כשחזרה האונייה אחרי כמה ימים לנמל יפו, הצליח בעזרת בקשיש להביא לאיחוד המשפחה.(מלבד האח יוסף שנשאר ברוסיה). כדי לשחרר את מטענם מן האונייה נדרש שוב סכום הגון של בקשיש. אחרי מספר ימים נוספים ביפו יצאה כל המשפחה לחדרה. את הכסף , שהביאו עמם מרוסיה,תפרו בבגדיהם.

בחודש אב הגיעו אל נחלתם החדשה.

ולאיזו מציאות הגיעה משפחתנו היקרה, כמו יתר משפחות המתנחלים !? (בתקופה ההיא נעשה שימוש בפועל "להתנחל" ללא הקונוטציה השלילית שמתלווה אל הפועל כיום).



הבא: ימים ראשונים בחדרה וימים מאוחרים יותר